אי שם בילדות, קרו לנו כל מני דברים שלא תמכו במי שאנחנו, או אם תרצו בזרימה הטבעית של האנרגיה שלנו.
אמא אמרה לנו שילדות טובות לא בוכות, וכיווצנו את הבכי שעמד בגרון. בשביל לעשות את זה, עצרנו גם קצת את הנשימה כי בלי לחשוב יותר מדי פשוט ידענו שהעצב מגיע מהבטן ואם לא ננשום לשם לא נרגיש. גם כיווצנו את הגרון שהבכי לא ייצא. לא חשבנו על זה, פשוט זה מה שקרה. כי ילדות טובות לא בוכות.

ואז אח"כ השתוללנו ממש עם חברה או אח, ואמא אמרה שהצחוק הזה עוד ייגמר בבכי ושנירגע ומיד, והיינו צריכים לעצור את כל הארנגיה המהממת והמשחקית הזאת, ולהיות קצת יותר אסופות, קצת יותר רציניות – עוד כיווץ, עוד פחות נשימה.
המורה אמרה שלא כועסים ולא מרביצים, וגם את הכעס דחקנו עמוק בפנים לתוך הגרון, כיווצנו הפעם גם את הגרון וגם את הכתפיים והנמכנו עוד יותר את הנשימה.

לאט לאט, פעם אחר פעם כזאת, נוצר השריון שלנו. שריון רגשי פיסי שמונע מאיתנו לנשום ומונע מאיתנו להרגיש את כל הרגשות האלה שלא רצינו להרגיש. יש מנעד שלם של רגשות שאולי אנחנו נמנעים להרגיש, ואולי זה באמת באמת שירת אותנו אי שם בעבר.
אמממה… ביחד איתם נעלמת גם השמחה, האהבה, האותנטיות, היצירתיות, האנרגיית חיים. אולי השריון הזה התחיל אפילו ליצור בעיות פיסיות גוף שלנו. אולי אנחנו בגוף בריא אבל פשוט לא מאושרים. אולי אנחנו לא מעיזים להגשים חלומות. אולי אנחנו מפחדים. אולי אנחנו חסרי ביטחון ולא עומדים על שלנו. הכל טמון שם בנשימה.
הנשימה מכילה את הכל. היא מניעה את החיים בתוכנו. היא מאפשרת לאנרגיה ולרגשות לזרום.

בסשן נשימה בצורה בטוחה ועוצמתית, אנחנו מגבירים את הנשימה והנשימה בתורה מתחילה לפתוח את כל הסבכים וקשרים האנרגטיים שקשרנו על עצמנו אי שם שעבר. אולי בכי משתחרר, אולי צחוק, אולי פחד נרעד לו החוצה, אולי שמחה מגיחה לה פתאום, ולאט לאט בסוף סשן או מספר סשנים, אנחנו מרגישים חיים יותר, רגועים יותר, אמיתיים יותר, מחוברים יותר לעצמנו, אוהבים ועוצמתיים יותר.