ריפוי, בסופו של דבר,
הוא הרגע הזה שבו הילדה בתוכי
מרגישה בגוף שלה
שהכול – אבל ממש הכול – בסדר.
שהיא בטוחה.
שהיא לא לבד.
שהיא לא צריכה להילחם, או לברוח,
רק לנשום.
רק להיות.
גם אם קשה, גם אם כואב –
היא יודעת שזה עובר,
ושהיא יכולה לחזור
לתחושת הבסדר הזו,
של כאן ועכשיו.
של אהבה.
של בית.
אבל פעם, כשהיא חיה בתוך סערה –
אבא שכועס באלימות.
אמא שצועקת ולא מרוצה מכלום.
בית מתוח.
עולם שלא רואה, שלא שומע.
היא למדה להתכווץ.
לשמור הכול בפנים.
להיות אמיצה מדי, שקטה מדי.
והתחושה הזו – שהכול בסדר –
הלכה לאיבוד.
והיא – הילדה המדהימה הזו –
היא זוכרת.
היא זוכרת הכול.
והיא זקוקה עכשיו
לאוזן, ליד, למבט שאוהב אותה בדיוק כמו שהיא.
והיא ראויה.
ראויה עד אינסוף.
לאהבה. לניראות. לשייכות.
ויותר מהכל – לתחושה הזו
שהכל הכל הכל בסדר.
כי ריפוי אמיתי קורה
כשהיא מרגישה את זה.
כשהיא לא רק שומעת שמגיע לה –
אלא חווה בגוף שלה
שהכול באמת, באמת,
בפשטות
בסדר גמור.
