פצע שייכות

"את לא רצויה פה"

אמונת הבסיס איתה מסתובב ילד שהגיע להורים שלו לא צפוי

שהתלבטו לגבי אם להפיל אותו או לא,

שהפתיע עם ההגעה שלו לעולם הזה.

הפצע הראשוני שלו עוד לפני שהוא נולד הוא שאין לו שום ערך

כי מאוד פשוט לא רוצים אותו בעולם הזה.

מעל הדבר הזה יכול להיות שיש הרבה אהבה,

והרבה שייכות והרבה הזנה ואולי לא,

תלוי בהורים ובמה שיש להם לתת.

מעל זה, יכולות להיות שכבות של אהבה, שייכות והזנה.
ולפעמים לא.
אבל עמוק בפנים –
נוצר שם שורש:
אני לא רצוי.
אין לי ערך.
אף פעם לא באמת אוהבים אותי.

ואז, גם כשיבואו אישורים מבחוץ –
אהבה, הערכה, הצלחה –
זה לא יספיק.
כי מבפנים, האמונה פועמת:
אני לא באמת שייך.
אני צריך להתאמץ כדי להיות ראוי.
אני לא אמור לדרוש יותר מדי.

ילדים עם אמונה כזו גדלים להיות אנשים שמסתפקים במועט,
שלא מאפשרים לעצמם לזרוח,
שמרגישים לא נעים כשהם נאהבים באמת.
כשהעולם נהיה אפור – לשם הם ילכו,
כי לשם הם מחוברים.

🌀
אז איך משנים את אמונת הבסיס הזו?
חוזרים לשם.
לבטן.
לרגע.
מרגישים את מה שלא הורשה להרגיש.
מניחים יד על הילדה ההיא – ומבינים מחדש.

זה אף פעם לא היה קשור לערך.
הערך תמיד היה שם.
מדהים.
נוצץ.
זהב טהור.

האמונה הייתה תוצר של חוסר הבנה.
של סיטואציה גדולה מדי
ולעתים גם תוצאה של דפוסים מגולגולים קודמים – של דחייה, של כאב.

אבל:
הפצע הזה ניתן לריפוי.
זו לא האמת שלך.
זו למידה.
והלמידה הזו ניתנת לעדכון.

אפשר לשים שם אמונות חדשות, אמיתיות:
💛 העולם לא יהיה אותו דבר בלעדייך
💛 את אהובה ונחוצה כל כך
💛 את ניצוץ של האלוהות

וזה ממש בסדר.
אף פעם לא מאוחר מדי לילדות מאושרת.

🌸
זה המוטו שמלווה אותי בכל תהליך ריפוי שאני מלווה.
אני כאן – עבור הילדה שבך,
עבור האישה שאת עכשיו,
ועבור האמת העמוקה של הנשמה שלך.