הילד הפצוע שבנו ממחזר שוב ושוב אותם דפוסים.
זה מה שהוא מכיר כבית וגם יש לו תקווה שהפעם אולי הפעם, הפעם זה יהיה אחרת ויתרחש באמת מה שהיה צריך לקרות.

אבל זה לא מה שבאמת קורה – ופעם אחרי פעם הוא מתאכב, נפגע, כועס.
הדרך היחידה לצאת מהסייקל הזה היא להתחיל לרפא את הפצע המקור.

עד שלא ניגע בילד המתוק הזה, עד שלא ניגע בצורך האמיתי ונלמד להיות אמא ואבא אליו.
עד שלא נוכל למלא את מה שהוא באמת צריך מבקש וכמהה, נמשיך לצאת שם בחוץ ולשחזר.

ולרפא אותו זה כמו לחזור הבייתה.
הבייתה לעצמנו, לטבע האמיתי שלנו, לנוח במי שאנחנו באמת.
זה מחבר אותנו לאהבה, לשמחה, לביטוי עצמי.
כשאנחנו מחוברים לשם, הדברים זורמים, היקום תומך בנו ובעשיה שלנו.