אנחנו האחראים המלאים על החיים שלנו.
זה המשפט שהחל את דרכי בפסיכותרפיה שמחוברת לגוף ותודעה. כבר שנים קודם לכן מיקבלתי את עולם ההייטק שבו עבדתי, ואת עולם היוגה והמדיטציה, שנתנו לי שקט פנימי, תירגול מחבר, הבנה רבה של איך הצקרות שלי עובדות.
אבל הגיע שלב שבו הרגשתי שזה לא הספיק. דברים בעבודה החלו לא להסתדר, סיטואציות חדשות עם תחושות מוכרות. הרגשתי פגועה ומתוסכלת, אפילו עם כל הידע והתירגול שלי, היוגה והמדיטציה היומית, הצד התודעתי והאנרגטי כבר לא היה מספיק. ביקשתי עזרה מהיקום, כי פשוט לא ידעתי כבר איך לשנות את זה. הרגשתי תקועה.

ביוגה אומרים, כשהתלמיד מוכן המורה מגיע, וכן כך קרה. והמשפט הראשון של המורה היה "אנחנו האחראים המלאים על החיים שלנו, ואם אנחנו משחזרים שוב ושוב דברים שאנחנו לא רוצים אותם, הגיע הזמן לבקר בילדות ולראות מה קרה שם".
הסתכלתי על הילדות שלי ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתה לי ילדות סהכ נורמטיבית, לא מושלמת אבל האמת שההורים שלי עשו מה שיכלו ונתנו כמיטב יכולתם.

כשצללתי לעומק לילדות שלי, הופתעתי מאוד לגלות המון נקודות זמן שבהן היו רגשות שלא הרגשתי עד הסוף, צרכים שלא נענו, צעקות שלא נצעקו, בכי שלא נבכה. לאט לאט הלכתי והתחברתי לעצמי, החזרתי לעצמי חלקים אבודים וחלקי אנרגיה קפואים בזמן החלו לזרום.
אמונות החלו להשתנות בתוכי, הבנתי שמה שתפסתי על עצמי ועל המציאות – היה הרבה מאוד שקרים.

אני יכולה להעיד שעבודה פנימית מהסוג הזה שינו את חיי מקצה לקצה.
אני אישה הרבה יותר מחוברת שמחה, אוהבת ופועלת מתוך מקום של שלמות בעולם הזה. אני יכולה להגיד שבהחלט מצאתי את מה שחיפשתי ויכולה להגיד בוודאות שהגיע הזמן לקחת את המושכות בידיים.
כי מכאן, השמיים הם הגבול.
וללמוד לעוף (גם על עצמך) הוא ה-ריפוי הכי גדול שיש.